לעינת.

קורה לפעמים בחיים שאתה מרגיש שאתה במבוי סתום, שאתה מודע לכך שישנה בעיה, אך אזלו לך כבר כל הרעיונות לפתרונה. אז מה עושים במקרים כאלה?

אני אישית נוהג להתייעץ עם האנשים הכי קרובים שלי, כי ראש אחד זה טוב, אך שניים עדיף (לא פלא כי לכל הדרקונים היו שלושה ראשים). האדם הראשון שאני פונה אליו, בד"כ, זאת אמא שלי. אלא שבמקרה הספציפי הזה לאמא שלי לא היה שמץ של מושג (הרי אמא שלי לא מהנדסת חשמל, ובחיים שלה לא יצא לה לעבור אף ראיון אחד). ואז החלטתי לחפש תחליף לאמא שלי (כמה שזה נשמע מזעזע), ולמזלי מצאתי.

עינת, הרגשתי שאת האמא השנייה שלי (לא, לא בגיל, חלילה וחס!).

דחפת אותי כשהיה צורך, הרגעת אותי כשהייתי על סף משבר, תמיד היית שם, תמיד ידעתי שאני לא לבד בקרב הזה ושיש מישהו (או יותר נכון מישהיא) שבאמת אכפת לה שאני אצליח, ולא רק בראיון עבודה (על מנת למלא את חובות החוזה), אלה אצליח בחיים המקצועיים שלי ואמצא תפקיד שיעניין אותי, וייתן לי להתפתח גם מהבחינה המקצועית וגם האישית.

לא הרפית עד לרגע שבו חתמתי על חוזה העבודה, ואף המשכת להדריך אותי לאחר מכן.

על כל זה ועוד הרבה דברים שלא רשמתי (כי אני סה"כ מהנדס, לא סופר או משורר), אני רוצה לומר לך – תודה רבה מכל הלב.

איגור צלניקר,